הרפורמה ביהדות והתנועה הרפורמית – כך זה התחיל

לאחר המהפכה הצרפתית של שנת 1789, מהפכה שאחד מדגליה היה השוויון לכל, התבקשה האמנציפציה של היהודים, מתן זכויות אזרח ושוויון בפני החוק. בצרפת התקיימו שתי קהילות יהודיות גדולות, האחת בדרומה והאחרת בצפון מזרח צרפת. הקהילה הדרומית נוסדה על ידי יהודים פורטוגזים שנאנסו לעבור לנצרות, אך שמרו בסתר על דתם, עד שלבסוף החליטו להגר מפורטוגל והתיישבו בדרום צרפת, שם שבו בגלוי לדת אבותיהם. היהודים של דרום צרפת דיברו את שפת המקום, התלבשו והתנהגו בציבור, כמו שכניהם וזכו להערכת השכנים בהתאם להתנהגותם. בבתי הכנסת שלהם השמיעו מוזיקה ונוהגם היה מתון.
הקהילה הצפונית מזרחית הייתה קהילה אשכנזית אדוקה שהתפרנסה בעיקר ממתן הלוואות בריבית קצוצה, חלפנות וכדומה, מקצועות מאוסים בעיני הצרפתים הנוצרים. בקהילה זו הייתה גם ישיבה (הישיבה פורקה בתקופה המהפכנית האנטי-דתית), שהכשירה רבנים. בני הקהילה דיברו יידיש, עטו מלבושים שונים משכניהם ושמרו מרחק מהם. עיסוקם וזרותם הפכו אותם לשנואים על סביבתם.
כשהועלתה שאלת האמנציפציה של היהודים, הענקת זכויות ליהודי הדרום התקבלה כדבר טבעי, אך הענקת זכויות ליהודי הצפון עוררה התנגדות עזה.
לאחר עלייתו לשלטון של נפולאון בונפרטה, ניסה הלז לתת לנושא טיפול שורשי ולשם כך דרש מהיהודים לכנס את מנהיגיהם, כדי שמנהיגים אלה ייצגו אותם ויוכלו להשיב לשאלותיו. ביולי 1806 התכנסה אסיפה של מנהיגי יהדות צרפת בהנהגת הרב דוד זינצהיימר. נפוליאון הציג ליהודי צרפת 12 שאלות בנושאים הנוגעים ליחסי היהודים עם הלא יהודים וליחסיהם עם המדינה המארחת אותם. הוא תבע הקמת נציגות קטנה יותר, בת 71 חברים (כדוגמת הסנהדרין הקדומה) שתיתן תשובות לשאלותיו. באוקטובר באותה שנה התכנסה אסיפה, שכונתה "הסנהדרין של פריז" והורכבה ברובה מרבני צרפת, בתוספת כמה מנהיגים שלא היו רבנים וכמה נציגים מארצות שכנות, מהולנד ומפרנקפורט. הסנהדרין של פריז ניסתה לרצות את נפולאון, לכן חלק מתשובותיה היו פתח לשינויים בהלכה היהודית וחלק היו תשובות דיפלומטיות דו-משמעיות.
בהמשך הקים נפולאון "קונסיסטוריה יהודית", הנהלה אדמיניסטרטיבית הכפופה לשלטון הצרפתי החילוני, שנועדה לנהל את ענייני יהדות צרפת, כדוגמת הקונסיסטוריה הנוצרית, שניהלה בצרפת את ענייני הנוצרים. הקונסיסטוריה קיצצה את סמכויות הרבנים ובהמשך הקימה סמינר רבני, במקום הישיבה, שפורקה בימי הרפובליקה, סמינר שהכשיר רבנים צרפתים, תוך נאמנות למדינה וקידום שילוב היהודים בה.

התוצאה החשובה ביותר של התהליך הזה הייתה הופעתו של ה"צרפתי בן דת משה", יהודי בדתו וצרפתי בלאומיותו. יהודים אלה התכחשו להשתייכותם לעם היהודי או לעצם קיומו של עם כזה.

אודות אריה ענבר

המייסד, הבעלים והעורך הראשי של "הוצאת ענבר"
פורסם בקטגוריה יהדות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלת אימות *