הקש בעץ

בפרהיסטוריה שכן האדם על העצים, או לפחות נמלט אליהם מפחד הטורפים הגדולים. גם על העצים ארבו סכנות, נחשים ורמשים ארסיים שונים. הנחשים הארסיים והרמשים לא חיפשו להם מלחמות בבני אדם, שהיו גדולים מכדי שיוכלו לאכול אותם, אך אם האדם דרך עליהם, הם התגוננו, נשכו, הכישו ועקצו, והאדם למד שרצוי למצוא דרך לא להתעמת עם הייצורים האלה. בני האדם למדו לדפוק על העצים לפני שטיפסו עליהם, כדי להבריח מפניהם את הרמשים והנחשים. השיטה פעלה – עובדה, האדם שרד. האדם שרד ואיתו שרד גם המנהג, אם כי מרבית בני האדם כבר לא מטפסים על העצים  ובתוך מדבריות הבטון שלהם רק לעתים נדירות יפגשו רמש ארסי ובכל זאת, בני אדם ממשיכים להקיש על דברים עשויים עץ בתקווה שהמעשה הזה ירחיק מהם סכנות. אין שום היגיון בכך והקשה על שולחן הכתיבה לא תעזור במאומה למניעת פשיטת רגל. היא גם לא תעזור כנגד בני אדם אחרים, כי בני אדם אחרים הם הסכנה הגדולה ביותר והשכיחה ביותר המאיימת על האנשים והם לא נבהלים ולא בורחים כשמקישים על עצים.

מדען ופילוסוף צרפתי בשם בלז פסקל טען לכדאיות האמונה באלוהים וניסח אותה כך: "אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר, אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול". המשפט הזה קרוי הימור הפתאים של פסקל וההיגיון שמאחורי משפט זה תופס גם בהתנהגותם של בני אדם המקישים על עצים, אף שלא ממש מאמינים, שזה יחסוך מהם צרות.

אודות אריה ענבר

המייסד, הבעלים והעורך הראשי של "הוצאת ענבר"
פורסם בקטגוריה היסטוריה ודתות, פנאי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלת אימות *