האלכימיה של המילים

האלכימיה של המילים / שלומית קדם

אלכימיה של מילים היא ההגדרה שלי למלאכת התרגום. מקובל להגדיר תרגום כיציקה מכלי לכלי, אבל לדעתי הגדרה זו נכונה רק כשמדובר בתרגום טכני, אם הוראות הפעלה למכשירים וכדומה, ואם תרגום מקצועי יבש. במקרים כאלה, הדגש חייב להיות על דיוק מקסימלי ואין מקום לניואנסים אישיים, לפרשנות או לשינויי גוונים. מה שנאמר בשפה אחת הוא שייאמר בשפה האחרת, בצורה הברורה, הפשוטה והמובנת ביותר.

בתרגום אמנותי, לעומת זאת, כר האפשרויות נפתח לפני העושה במלאכה, ומידותיו משתנות בהתאם לסוג היצירה, ליכולתו האישית של המתרגם, לעושר הלשוני במקור, למרחק בין שפת המקור לשפת התרגום ובין התרבויות השונות, ועוד. בקצה האחד של הסקאלה נמצאת ספרות עיון והדרכה לסוגיה השונים, הכוללת במקרים רבים גם תיאורי מקרים, דוגמאות, סיפורים אישיים וכדומה, לצד תרגילים, תפריטים, טבלאות ותרשימים. חירות המתרגם תלויה באופי החומר המתורגם.
בקצה האחר של הסקאלה נמצא, כמובן, השיר האמנותי, המציב לפני המתרגם את האתגר הגדול ביותר. למעשה, שיר אי אפשר לתרגם במלוא מובנה של המילה. מי שמנסה לשמר בכל מחיר את מסגרת השיר המקורית – מספר מילים, מבנה תחבירי, צליל  – חזקה עליו שייכשל, אלא במקרה של דמיון מובהק בין שתי השפות. בעצם, המתרגם נדרש לחבר שיר חדש, שכולו מבוסס על שיר קיים – נושא, תוכן, מבנה כללי, אופי – והצלחתו נמדדת לא במידת דמיונו לשיר המקורי אלא באיכותו כשיר העומד לעצמו, בשפת התרגום. בהשוואות תרגומים שונים לשיר אחד אפשר לעמוד על ההבדלים הבולטים בין שתי הגישות – מצד אחד, הניסיון לשמר כל מאפיין של שפת  המקור מביא לא פעם לתוצאות מוזרות ביותר בשפת התרגום, גם אם המתרגם הגאה מצביע על הצלחתו בשימור הפרמטרים המכניים של השיר, ומצד שני, לקיחת חירויות יתרות יכולה להניב שיר יפה כשלעצמו, אבל הקשר היחיד בינו לבין המקור מתמצה בנושא.
תרגום שירה מחייב הליכה על חבל דק. לפעמים מעשה הלוליינות עולה יפה ואנו יכולים להתברך בשיר מעולה, שקול וחרוז בשפה החדשה כמו במקורית ומבטא בהצלחה את המסר שבשיר המקורי; לפעמים אנחנו נוכחים לדעת, שהמעלל אינו לפי כוחנו וחוזרים כבר בתחילת הדרך ולפעמים – וזה הגרוע מכל – נדמה לנו שהצלחנו ואיננו מבחינים, שהחבל נקרע ואנו מקרטעים לא בחלל האוויר אלא על הקרקע, למשל ולשנינה בפי כל קורא.
ויש נקיקים, ששום חבל אינו עשוי לגשר עליהם, ומוטב לנו להישאר מן העבר הזה וליהנות מן הנוף מרחוק. יש דברים שאי אפשר לתרגם, ומוטב לוותר מאשר להוציא מוצר פגום וכושל, לפחות עד שיבוא מי מענקי הדור ויעשה בנפלאותיו.

בתווך, בין שני הקצוות האלה, נמצא תרגום הפרוזה, הספרות היפה לכל סוגיה ורמותיה, מתומס מאן עד לרומן הרומנטי, מאסימוב וניבן אל ספרי מתח ופעולה, מספרות ילדים קלאסית אל ספרות ילדים ונוער קלילה, פופולארית וחסרת ערך כמו ג'אנק פוד, מסאגה של גלסוורתי או טולסטוי עד סיפורים קצרים של דורותי פרקר ואו הנרי, וכל מה שבין אלה לאלה, לטוב ולרע.

למלאכת המחשבת הזאת, אותה לוליינות בין שפה לשפה, אני קוראת האלכימיה של המילים – לא יציקה של אותה מסת חומר מכלי בעל צורה אחת לכלי בעל צורה אחרת, אלא המרת חומר אחד בחומר אחר, בעל משקל סגולי שונה ותכונות אחרות – ובכל זאת תוך שימור המרכיב העיקרי, הלא הוא התוכן הרעיוני, העלילה, המסר – הרוח והנשמה של הדברים, בלבוש שונה ובצורה אחרת. תאמרו, אלכימיה היא מעשה כשפים, יציר אגדה? יפה אמרתם. לפעמים, גם תרגום משובח הוא מעשה כשפים.

*

המתרגם הוא אדם בודד, העושה מלאכתו ביחידות וכל ההכרעות עליו ועל ראשו. יש לו כלי עזר רבים – מילונים, מודפסים ומקוונים; לכסיקונים ואנציקלופדיות; אטלסים; וכמובן – אינטרנט. כשעומדת לפניו שאלת בקיאות בתחום מסוים, הוא יכול להתייעץ עם מומחה וכך גם בשאלות תעתיק, דיוק היסטורי וכדומה. אבל בבעיות תרגום גרידא – שם אין עצה ואין תבונה. שם נאלץ המתרגם לסמוך על עצמו, על הידע והניסיון שצבר במשך השנים ובמקרים רבים – על תחושות בטן ועל מצפון. להלן דוגמאות להתלבטויות כאלה, לצד טעויות תרגום מבדחות שנעשו, מן הסתם, ללא כל התלבטות שהיא.

בשני ספרים של דיק פרנסיס, "קאמבק" ו"מהירות מסוכנת", שיצאו שניהם בהוצאת שלגי ובתרגומו של אותו מתרגם, נתקלתי בפיתרון גרוע לבעיה, שאולי אין לה פיתרון טוב. בראשון אומר אב לבנו החורג, שלא יפנה לעולם אל אמו בתואר "אמא", שיש בו משום יחס מתנשא ושתלטני, אלא ב"אמא'לה", למשל. בספר השני, אב שגידל את בנו, היתום מאם, בשלט-רחוק, אפשר להגיד, ומשתדל להתקרב אליו כשהוא בן שמונה-עשרה,  פוקד על הבן להימנע מלפנות אליו בתואר "אבא" אלא ב"אבא'לה". הבן מרגיש שלא בנוח עם התואר הזה, המרמז, לדעתו, על קרבה מתמדת בין אב לבן משחר הילדות, בניגוד לקשר המרוחק הקיים בינו לבין אביו, שיש בו יותר כבוד מאהבה.
אגב, בסוגריים, התייחסות דומה מופיעה בספרה של לין ריד בנקס, Two is Lonely, השלישי  בטרילוגיה שראשיתה בספר "החדר דמוי L"  (היחיד שתורגם לעברית). ג'יין, אם חד-הורית, מגלה לבנה, בעל כורחה, מיהו אביו האמיתי, שאתו ניתקה במתכוון כל קשר עוד בהריונה והרחיקה אותו מבנם המשותף מאז היוולדו. הילד בן השמונה מתעניין בזהות אביו, שאליו הוא מתייחס כ"Daddy". אמו מסתייגת מכינוי זה ומסבירה לו, ש"דדי" הוא אבא שמטפל בילד, משחק אתו, לוקח אותו לטיולים וכדומה, בניגוד ל"father", שרק הוליד אותו, אבחנה דקה מדי לילד בן שמונה, כמובן.
איפה הבעיה בתרגום? מיד נראה. באנגלית הכוונה, כמובן, לFather" " ו"Mother", בניגוד ל-Dad, Daddy, Pop, Papa ו-Mom, Mammy, Mum וכו'. אלא שבעברית אין הבחנה כזאת. "אמא" היא הפניה המקובלת בין ילדים לאמותיהם בכל גיל, מינקות עד זקנה ושיבה וכך גם  "אבא". הפניה "אבי" ו"אמי", בתרגומים עבריים, מופיעה רק בהקשר דתי, אל כומר או אב מנזר או אל אם מנזר. בעברית אין מקבילה ל-father ו-mother האנגליים, ואפילו ילדים קטנים אינם פונים אל הוריהם, בדרך כלל, ב"אבא'לה" וב"אמא'לה" (אמא'לה מופיעה, אם בכלל, כקריאת אימה בשעת בהלה פתאומית ו"אבא'לה" אולי כפניית זלזול לאדם מבוגר מצד צעיר זר, כמו "דודה" לכל אישה מבוגרת).
איך פותרים את הבעיה, אם כך? אולי לא פותרים. לא הכל אפשר לפתור. אפשר לשים "אדוני" במקום Father ו "אבא" כמקביל ל-Dad"" או Daddy ובאותה שיטה, "גברתי" במקום Mother ו"אמא" לכל שאר האפשרויות. הבעיה היא, שבאנגלית קיימת, בחוגים מסוימים, פניית כבוד Sir לאב וMa’m לאם (קיצור של מאדאם, לא של אמא). אפשר גם להשמיט את כל הדיון, אבל זה לא תמיד רעיון טוב, כיון שהדברים אינם עומדים בפני עצמם ומתקשרים לדברים אחרים. המבחן הטוב ביותר, אולי היחיד, הוא להציב את המילים במסגרת שיחה יום-יומית שגרתית בעברית ולראות, איך הן נקלטות שם, לא כתרגום אלא כדיבור חי ונושם. במקרה הנוכחי, הן אינן נקלטות.

עוד מכשלה אורבת לכל מתרגם גם אם הוא בקיא בשפת המקור ובשפת התרגום, והיא נובעת מכישלונו של המתרגם לזהות מובאות משפתו הוא כשהן מצוטטות בתרגום. התוצאה חמורה ביותר כשמדובר במובאות מן התנ"ך, שהמתרגם השקדן מנסח אותן מחדש בלשונו הוא בלי שיהיה לו צל של מושג, שהוא כותב מחדש את ספר הספרים. נכון, לפעמים קשה מאד לזהות מובאה מן התנ"ך או מדברי חכמים, כשאין שום רמז למקום שממנו נלקחה, ומתרגם מנוסה צריך לפתח חוש שישי  לזיהוי מובאות כאלה. לא פעם מצאתי עצמי עוברת על כל ספר תהילים, למשל, משום שהחוש השישי שלי אמר לי, שהפסוק האנגלי שלפני נלקח מאי-שם בספר זה, אם כי לא היה לכך רמז במקור. כמובן, קונקורדנציה יכולה לעזור מאד במקרה זה, אם יודעים מה להזין לה כשאילתא.

התלבטות, אחת מרבות, הפוקדת מתרגם אחראי היא בשאלה, איך לנהוג בטעות מובהקת של הסופר, שחמקה גם מעינו הצופייה (בשאיפה…) של העורך והתגנבה אל הספר. טעויות כאלה מצאתי לא אחת בתחומים שונים ומשונים – היסטוריה, גיאוגרפיה ואמנות. אם נצא מהנחה, שהמתרגם  מודע לטעות, מה עליו לעשות? האם יתקן אותה על דעת עצמו ויצפין את הטעות מעין הקורא העברי? האם יתקן אותה בתוספת כוכבית והערת שוליים מבארת? או שמא יבחר להתעלם ולתרגם את הטעות כמות שהיא, בבחינת אותם שלושה קופים – לא רואה, לא שומע, לא מדבר?
אין לי תשובה אחת לכל המקרים ולכל המתרגמים. יהיו שיעדיפו לתקן, כשהם בטוחים כליל בצדקתם, וחסל. אחרים יעדיפו את שיטת הכוכבית והערת השוליים או יסתפקו ב(כך במקור) בגוף הטקסט. החששנים ורכי הלבב יעדיפו כנראה להתעלם ולהנציח את הטעות (כמובן, יתכן גם שאינם מודעים לה…). כך או כך, האחריות על המתרגם ועליו בלבד, בכל דרך שיבחר בה.

ועכשיו לקטע הבידורי – להלן כמה טעויות תרגום מבדחות.

1. קשישה שאוהבת "סוג מסוים ויקר להחריד של שמנת קרה שבאה בצנצנות זכוכית חלבית עם מכסה ורוד". ("דלת פתוחה", אליזבת ברג, עמ' 108)   ({cold cream
2. אדם שנחקר בפרשת רצח רוטן: "בסוף הם עוד יאשימו אותי ברצח ממדרגה שלישית".  (הסרט "בכבלי השכחה" עם אינגריד ברגמן וגרגורי פק)   (third degree)
3. אדם אומר לחברו, כי מבין שלוש אפשרויות להשיב לשאלה קשה, הוא בוחר בחמישית. (המקור לא זכור)  (I’ll take the fifth )
4. אישה בריטית מבקרת בסינגפור ומתאכזבת מאופיה הקולוניאלי כל כך.  "היא עדיין לא ראתה קרב צרצרים על המדשאה הכפרית, אבל הייתה בטוחה, שבקרוב תראה גם את זה" ("סולמות ונחשים", מדג' סווינדלס, עמ' 278).  ((cricket
5.  "הרגשתי שאני הולך אגוזים". (מקור נשכח מזמן)   (אני בטוחה שתבינו בעצמכם.)

ועוד דוגמה מבדחת, לא בדיוק טעות תרגום:
יש לנו קרובת משפחה קשישה, שבמהלך נדודיה הספיקה לחיות שנתיים בארץ וכיום היא חיה בגרמניה, כבר יותר מחמישים שנה. למרבה הפלא, השתמר בפיה לא מעט מן העברית שלמדה בנעוריה, אבל הדקויות, מה לעשות – זה כבר לא זה. והנה, בביקורה אצלנו אמרה לי, שבשובה לגרמניה היא מתכוונת לשלוח לנו סמים.
אתם צריכים להבין את הסיטואציה: אלמנה קשישה, מהנדסת בדימוס, אזרחית למופת, שומרת חוק, תושבת פרנקפורט כבודה – מודיעה לי על כוונתה לשלוח לנו, אזרחי ישראל כבודים ושומרי חוק, סמים. בדואר.
כיוון שפירשה נכונה את מבטי הנדהם, הסבירה, תמהה למדי – נו, סמים, שמים באדמה, יוצאים פרחים…
נשמתי לרווחה, כבשתי את צחוקי והסברתי לה: "זרעים, אדית, לא סמים. סמים זה הרואין, קוקאין. פרחים מגדלים מזרעים". (גם אותם אסור לשלוח בדואר, אבל זה כבר סיפור אחר.)

*

המאמר פורסם לראשונה בבלוג הבלשני "עברית וחיות אחרות". יש מאמר המשך בשם "תרגום שירה".

אודות שלומית קדם

מתרגמת ועורכת, פעילה בוויקיפדיה כעורכת בנושאי מוזיקה.
פורסם בקטגוריה עברית, תרגום, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלת אימות *