דין הדם ודין הקרקע

דין הדם (בלטינית: jus sanguinis), להבדיל מדין הקרקע, הוא הדרך הקדומה ביותר לקביעת אזרחותו של פרט ולהגדרת מדינת לאום. דין הדם מגדיר את ההשתיכות ללאום או הזכות לקבלת אזרחות על פי האתניות של הפרט ובייחוד מוצאו האתני ושפתו.

דין הקרקע (בלטינית: Jus soli), היא דרך לקבלת אזרחות או השתייכות למדינה על סמך מקום לידתו או המקום בו מתנהלים חייו של פרט.

דין הדם היה התפתחות טבעית של השתיכות הפרט למשפחה, חמולה ושבט. דין הקרקע נקבע לראשונה על ידי הרפורמטור האתונאי הקדום קליסתנס, מי שהחליף את הפלוטוקרטיה של תקופתו בדמוקרטיה הראשונה (דמוקרטיה שלא כללה את הנשים, הילדים והעבדים). קליסתנס ייסד שיטת ממשל בה חולקו התושבים לפי אזור מגוריהם לקבוצות שלטוניות מקומיות, שלטון לפי הטריטוריה ולא לפי קרבת הדם ובכך יצר לראשונה את דין הקרקע. המשפט הרומי היה מבוסס על דין הדם עד המאה השלישית, כאשר ניתנה אזרחות לכל האנשים החופשיים ברחבי האימפריה הרומית ובכך נעשה מעבר לדין הקרקע (פרט לעבדים, נשים וילדים). בימי הביניים נסוג דין הקרקע ושב דין הדם, אך עם היווצרות המדינות המודרניות ובמיוחד לאחר המהפכה הצרפתית, שנשאה את הדגלים של "חופש, שוויון ואחווה", ומלחמת השחרור של ארצות הברית ובהמשך מלחמת האזרחים שלה, זכה דין הקרקע לפופולריות מחודשת ובמדינות רבות התקבל במקום דין הדם, אך לרוב לצידו.

דין הקרקע יונק את סמכותו המוסרית מההומניזם בעוד שדין הדם מבוסס על הפילוסופיה הדטרמיניסטית. הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה, מחסידי זכות הדם, המחיש את דעתו בספר "רוח החוקים" (1748) בזו הלשון: "דין הקרקע הוא עיוות שנובע מהאמונה שסיח שבא לעולם בין פרות הוא עגל." השקפה זו מבדילה בין אנשים ממוצאיים שונים כמו בין מיני בעלי חיים שונים.

התשתית המוסרית של דין הקרקע נוסחה על ידי פטריק הנרי, בנג'מין פרנקלין וג'ורג' וושינגטון, שהצהירו בפילדלפיה, ב-1775: "דין הקרקע הוא הכבוד הניתן לכל גבר שחי, עובד ומשלם את מיסיו במושבות שלנו, להתקבל כאזרח בעל זכויות מלאות, שתהיה לו הזכות להביע את דעתו ולהישתתף בכל ההחלטות הנוגעות לו, בלי הבדל במוצאו, אמונתו או עושרו." גם הצהרה זו הבדילה בין גברים משלמי מיסים ובין עניים, נשים, ילדים, עבדים ואינדיאנים, שלא נכללו בין הזכאים לאותן זכויות.

בתקופה המודרנית טהרת דין הדם שימש אידאולוגיות קיצוניות, גזעניות, דוגמת גרמניה הנאצית ובנות בריתה האירופאיות, אולם גם מדינות דוגמת ארצות הברית עשו שימוש בדין הדם כשקבעו מכסות הגירה אליהן לפי הרכב אוכלוסייה מסוים. לעומת הדוגלים בדין הדם, מדינות דוגמת צרפת הרפובליקנית עשו שימוש בלבדי בדין הקרקע והתעלמו לחלוטין מקיומם של ציבורים אתניים. כאמור, בתקופה המודרנית, במרבית המדינות מקובל השימוש בשתי הדרכים, עם דגשים תואמים לצרכים המיוחדים של המדינות השונות.

מדינות רבות, בהן האזרחות נקבעת בעיקר לפי דין הקרקע, חוקקו חוקים המעודדים מהגרים, שיצאו מהן, לשוב אל המולדת הישנה, הם או צאצאיהם, על בסיס דין הדם.

אודות אריה ענבר

המייסד, הבעלים והעורך הראשי של "הוצאת ענבר"
פורסם בקטגוריה היסטוריה ודתות, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא דין הדם ודין הקרקע

  1. מאת Susy‏:

    I can already tell that's gonna be super helfpul.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלת אימות *