הוצאת ענבר

שנים רבות לפני שקם הגדוד העברי, בשנות החמישים של המאה ה-19, התחילה לקרום עור וגידים תוכנית להקמת לגיון יהודי לוחם. הוגי הרעיון לא היו יהודים, אלא פולנים והתוכנית נועדה לשרת את טובת היהודים, הפולנים וה…אימפריה העות'מאנית.

מי שנחשב היום למשורר הלאומי של פולין (מוצא אימו ממשפחה פרנקיסטית שהתנצרה), אדם מיצקביץ', ומזכירו הנאמן, ארמן לוי (צעיר צרפתי קתולי שסבו (יהודי בשם לוי) מצד אביו התאהב בקתולית, לכן התנצר ומכאן השם לוי), הגיעו בשנת 1855, בשליחות מסוימת, למפגש עם אציל פולני בשם צ'איקובסקי, איש צבא מומחה בסיוף. האצילים הפולנים חיפשו דרכים ללחום נגד האימפריה הרוסית, ששיעבדה את מולדתם. צ'איקובסקי התאסלם ושינה את שמו לצדק פחה, כדי להילחם ברוסים לצד העות'מאנים. צדק פחה ישב בקונסטנטינופול (היום איסטנבול) וניהל מחנה צבא. מיצקוביץ' התידד עם צדק פחה ושהה זמן רב איתו וכך התוודע לשבויים הרוסים, שהתנדבו לשרת בצבא העות'מאני נגד רוסיה. בין המתנדבים האלה היו גם יהודים וצדק פחה ציין בפני מיצקביץ', שהקוזקים הנימולים האלה נלחמים היטב. דברים אלה העלו בראשו של מיצקביץ' את הרעיון להקים יחידה יהודית לוחמת, שחייליה יגויסו מבין הקהילות היהודיות, בעיקר של פולין, והיא תפעל על בסיס לאומיות יהודית המשתלבת עם הלאומיות הפולנית. צדק פחה קיבל את הרעיון וראה בו יתרונות רבים: חיילים יהודים רוסים יערקו מהצבא הרוסי, כדי להצטרף אליהם, רוכלים יהודים יוכלו לשמש במערך ריגול מול הרוסים ועוד.

במצוות מיצקביץ' התגייס גם מזכירו, ארמן לוי, שסבו מצד אביו היה יהודי לפני שהתנצר, ליחידת ה"קוזקים הנימולים" והרעיון של הקמת לגיון יהודי לוחם הועלה בפני דרגים עות'מאניים גבוהים. העות'מאנים ראו את הרעיון בעין יפה, אך התחבטו בו מסיבות שונות וביניהן החשש של התעוררות לאומית גם בין יהודי האימפריה העות'מאנית ואולי ניסיון לנתק את ארץ ישראל, בשליטה יהודית, מהאימפריה העות'מאנית. לקידום הרעיון פנו גם לבנקאי היהודי העות'מאני הבולט, קמונדו, וגם לברון רוטשילד והם גילו עניין בנושא. הברון רוטשילד גם ניהל משא ומתן עם העות'מאנים על אפשרות של קניית ירושלים וסביבתה והקמתה של נסיכות משלמת מס לעות'מאנים, נסיכות ירושלים. באותה תקופה השתדלה הממשלה העות'מאנית לקבל מלווה מהברון רוטשילד, לכן השעה הייתה כשרה למגעים אלה. התכנונים הגיעו כבר לנושאים מעשיים, תוכננו מדי החיילים ונקבע שמו של חיל הסוסים היהודי, "פרשי ישראל".

מדינות אירופה הקאתוליות ובמיוחד צרפת (בת ברית של האימפריה העות'מאנית) והוותיקן, עמדו מהצד בחשש כבד שהמקומות הקדושים להם יגיעו לידי היהודים, לכן הפעילו את מלוא השפעתן למניעת התגשמות התוכניות. העות'מאנים, בדרכם הפתלתלה, דחו ודחו את הקמת היחידה עד שלפתע תוך שעות מספר, ללא מחלה מוקדמת, מת מיצקביץ'. מזכירו, ארמן לוי, ניסה להמשיך ולקדם את הפרויקט, אך כריתת שלום בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הרוסית הפכה את הנושא למיותר בעיני העות'מאנים.

מותו הפתאומי של מיצקביץ' העלה השערות של הרעלה לשם הכשלת התוכנית שהייתה לצנינים בעיני צרפת, הוותיקן, האצולה הפולנית האנטישמית ועוד, אך לא נמצאו ראיות למעשה פלילי.

בפרהיסטוריה שכן האדם על העצים, או לפחות נמלט אליהם מפחד הטורפים הגדולים. גם על העצים ארבו סכנות, נחשים ורמשים ארסיים שונים. הנחשים הארסיים והרמשים לא חיפשו להם מלחמות בבני אדם, שהיו גדולים מכדי שיוכלו לאכול אותם, אך אם האדם דרך עליהם, הם התגוננו, נשכו, הכישו ועקצו, והאדם למד שרצוי למצוא דרך לא להתעמת עם הייצורים האלה. בני האדם למדו לדפוק על העצים לפני שטיפסו עליהם, כדי להבריח מפניהם את הרמשים והנחשים. השיטה פעלה – עובדה, האדם שרד. האדם שרד ואיתו שרד גם המנהג, אם כי מרבית בני האדם כבר לא מטפסים על העצים  ובתוך מדבריות הבטון שלהם רק לעתים נדירות יפגשו רמש ארסי ובכל זאת, בני אדם ממשיכים להקיש על דברים עשויים עץ בתקווה שהמעשה הזה ירחיק מהם סכנות. אין שום היגיון בכך והקשה על שולחן הכתיבה לא תעזור במאומה למניעת פשיטת רגל. היא גם לא תעזור כנגד בני אדם אחרים, כי בני אדם אחרים הם הסכנה הגדולה ביותר והשכיחה ביותר המאיימת על האנשים והם לא נבהלים ולא בורחים כשמקישים על עצים.

מדען ופילוסוף צרפתי בשם בלז פסקל טען לכדאיות האמונה באלוהים וניסח אותה כך: "אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר, אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול". המשפט הזה קרוי הימור הפתאים של פסקל וההיגיון שמאחורי משפט זה תופס גם בהתנהגותם של בני אדם המקישים על עצים, אף שלא ממש מאמינים, שזה יחסוך מהם צרות.

קאקורו הוא סוג של תשבץ חשבוני בעל צורה וכללים מיוחדים. קאקורו בנוי כתשבץ רגיל, ללא הגדרות מחוץ לתבנית התשבץ. בתוך תבנית התשבץ, במשבצות הכהות, רשומים מספרים המהווים סיכומים של הספרות, שצריך לרשום במשבצות הלבנות הפנויות, מימין למספר, עבור המאוזן או מתחת למספר, עבור המאונך. בכל משבצת לבנה צריך לרשום ספרה אחת מבין הספרות 1 עד 9. במסגרת סיכום כלשהו אין לרשום אף ספרה יותר מפעם אחת. כך למשל, הסיכום 4 יכול להיות מורכב מ-1 ומ-3, אך לא משתי ספרות 2.

בדומה לסודוקו, גם הקאקורו זכה לפופולריות רבה ביפן ומשם יצא לכבוש את העולם, אבל שוב, בדומה לסודוקו, גם המקור של קאקורו אינו ביפן.

סוק"ק (ראשי תיבות של סודוקו וקאקורו) וסוק"ק אלכסונים הם וריאנטים של סודוקו הכוללים אלמנטים של קאקורו.

סהר הוא הצורה ההנדסית הנוצרת, כשגוזרים עיגול מתוך עיגול גדול יותר, המשיק לו בשתי נקודות. הסהר הוא גם הצורה בה רואים את הירח בימים מסוימים.

במאה השביעית, לפני הספירה הנוצרית, יווני בשם ביזאס, שמוצאו מהעיר מגארה (בקרבת אתונה), נחת במקום בו שוכנת כעת איסטנבול והקים שם עיר, שנשאה את שמו, ביזנטיון. מאוחר יותר, כעבור הרבה שנים, העיר הייתה בת ברית של אתונה והאגדה מספרת, שאויבן המשותף, המלך פיליפ המקדוני, זמם לתקוף את העיר בלילה חשוך, אך אור בהיר (הירח), שהבליח לפתע, הציל את העיר מכיבוש. התושבים אסירי התודה הקימו פסל לאלת הירח וקבעו כסמלם את הסהר. שוב עברו שנים והעיר, שהייתה בת ברית של רומי, הסתבכה כשתמכה במי שלא הגיע לכס הקיסרות ועוררה את זעמו של האחד שהגיע. הקיסר הזועם תקף את העיר והרס אותה. השנים חלפו וקיסר רומי אחר החליט להעביר את בירתו למזרח התיכון ובחר את חורבות ביזנטיון, כדי לבנות עליהן את הבירה החדשה. שם העיר נקבע "רומא החדשה”, אך הכל קראו לה בשם "קונסטנטינופול", לפי שם הקיסר שבנה אותה, קונסטנטינוס. קונסטנטינופול ירשה מביזנטיון את סמלה וכך היה הסהר לסמל העיר החדשה. בהמשך צירף לה קונסטנטינוס גם את הכוכב וכל החיילים הביזנטים נשאו את סמלי הסהר והכוכב. השנים לא עצרו מלכת, האימפריה הביזנטית ידעה גדולה, אך הגיעה גם עת השפל ולבסוף במאה החמש עשרה נפלה קונסטנטינופול ונכבשה על ידי הטורקים העותמאנים.

הכובשים העותמאנים המוסלמים בזזו את העיר מאוצרותיה ולבסוף בזזו ממנה גם את סמליה וכך הפכו הסהר והכוכב לסמלי האימפריה העותמאנית ובאמצעותה לסמלי צבאות האיסלאם. גם האימפריה העותמאנית נכחדה, אך הסמלים נשמרים בעיר איסטנבול (הגלגול הטורקי של קונסטנטינופול), בדגל טורקיה המודרנית ובדגליהן של כמה מדינות מוסלמיות, מטוניסיה ועד פקיסטן, מאיי קומורו ועד הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, מאוזבקיסטן עד מאוריטניה ועוד. גם מדינה אחת שאינה מוסלמית קבעה את הסהר בדגלה, סינגפור.

הזיהוי בין הסהר ובין האיסלאם גרר גם שימוש בסמל הסהר האדום כתחליף לשימוש בסמל הצלב האדום, סמל נוצרי מובהק, שצרם למוסלמים.

הסופר, המחזאי, העיתונאי, ההומוריסטן ומחבר התשבצים טריסטן ברנאר (Tristan Bernard) נולד בשנת 1866 בשם פול ברנאר בעיר בֶּזַאנסוֹן, בדרום צרפתי, במשפחה יהודית. בגיל 14 התלווה לאביו במעבר לעיר הבירה, פריז, שם עבד אביו כאדריכל. פול הצעיר למד בבית ספר תיכון והמשיך ללימודי משפטים, אותם סיים בהצלחה. הוא העדיף לא לעסוק במשפטים, אלא בעסקים. פול ברנאר ניהל מפעל אלומיניום וזירה של מרוצי אופניים.

משנת 1891 התחיל לפרסם יצירות ב"כתב העת הלבן" תחת שם העט טריסטן ברנאר (טריסטן היה שמו של סוס מרוצים עליו הימר ברנאר בהצלחה). בשנת 1894 יצא לאור הרומן הראשון שלו, שכתב יחד עם חברו, פייר ובר. שנה לאחר מכן התפרסם המחזה הראשון מפרי עטו, קומדיה בשם “רגליים מצופות ניקל" (Les Pieds nickelés ). ברנאר היה פורה מאוד ויצירתו הצטיינה בעיקר בתחום ההומור.

ברנאר היה מקורב ללאון בלום (יהודי צרפתי שכיהן כראש ממשלת צרפת), לז'ול רנאר ולמרסל פניול. הוא זכה לפרסום לא רק הודות לרומנים ולמחזות הרבים שלו, אלא גם הודות למשחק חברתי שהמציא, “משחק הסוסונים" (le jeu de petits chevaux), למשחקי המילים ולתשבצים שחיבר ופרסם. טריסטן ברנאר נחשב לבר סמכא בתחום התשבצאות הצרפתית וקבע כמה מכללי היסוד של האתיקה המקצועית בתשבצאות.

במלחמת העולם השנייה נעצר ונשלח למחנה מעצר, אך המחאה הציבורית הביאה לשחרורו בשנת 1943. בתקופת מעצרו התערערה בריאותו והוא נפטר בשנת 1947.

ההתחלה

התפשטות האיסלם, המובל על ידי השבטים הערבים, הביאה לכך שקהילות לא מוסלמיות משמעותיות נפלו תחת שלטון המוסלמים. מטרת המוסלמים הייתה לאסלם את כל העולם וגם את הלא מוסלמים, שהיו תחת שלטונם. כדי לגרום ללא מוסלמים להתאסלם, ניהלו המוסלמים מדיניות המפלה את הלא מוסלמים ומטילה עליהם מסים שהמוסלמים היו פטורים מהם. כחלק מהמדיניות המפלה, הטילו השלטונות המוסלמים על הנוצרים, היהודים ועובדי זרתוסטרה חובה לסמן את בגדיהם בסימונים צבעוניים, שיסגירו את דתם. על הנוצרים הוטל לתפור לבגדיהם סימן אדום, ליהודים סימן צהוב ולעובדי זרתוסטרה סימן שחור.

בשנת 807 קבע הח'ליפה העבאסי הארון א–רשיד, שעל היהודים לחבוש כובע מחודד בצבע צהוב וחגורה צהובה. שליטים שונים קבעו סימונים אופנתיים שונים, אולם מנהג סימון היהודים נמשך בארצות האיסלם עד אמצע המאה ה-19. רעיון סימון האוכלוסייה, שלא משתייכת לדת הרוב, עבר גם אל אירופה ואומץ על ידי הנוצרים הקתוליים.

מסע הצלב האלביגנזי

במאה ה-12, באירופה, התפשט בהדרגה זרם נוצרי דואלי. בדתות הדואליות יש שני אלים מרכזיים, האחד מסמל את הטוב והשני את הרע ומסביב למתחים ביניהם בונים את כל המיתולוגיה. מקור הזרמים הדואליים בפרס העתיקה, אך ביבשת אירופה קיבלו מעטה חדש, סוג של נצרות המקבלת את ההגד הנוצרי המרכזי, אך מוסיפה וגורעת הגדים נוספים.

בצרפת ובעיקר בדרומה, שגשג זרם כזה, זרם שמאמיניו נקראו קתרים (השם נגזר ממילה יוונית שפירושה "טהורים" ומצביעה על מטרת המאמינים) או אלביגנזים (בגלל ריכוז המאמינים בסביבות העיר "אלבה" בצרפת) או שמות אחרים לפי שמות מנהיגיהם או מקום התישבותם. נוצרים אלה דחו את הממסד הקתולי ואת סמכותו, חיו חיי צנע וזכו להערכת שכניהם ואפילו תפסו אחיזה בכמה בתי אצולה ותיקים. הממסד הקתולי הנבער והמושחת של התקופה, לא הצליח להתמודד עם מורי ההלכה המשכילים והצנועים של הקתרים, לכן פנה לדיכוי הזרם בכוח הזרוע. האפיפיור הכריז על מסע צלב נגדם, מסע שבמהלכו באו לוחמים מצפון צרפת ומהארצות השכנות, כדי להילחם ביושבי דרום צרפת ולהשתלט על רכושם ואחוזותיהם בברכת האפיפיור. מלחמה זו הייתה אכזרית מאוד וממושכת למדי ובמהלכה אולצו קתרים רבים לבחור בין "חזרה בתשובה" לזרועות הכנסייה הקתולית לבין מוות על המוקד. כדי להילחם בקתרים המציא הממסד הקתולי את האינקויזיציה הידועה לשמצה, שמאוחר יותר "טיפלה" גם באנוסים היהודים. תפקיד האינקויזיציה היה להשגיח על הקתרים שחזרו בתשובה, שמא ממשיכים הם בסתר את פולחנם.

בשנת 1215, בכינוס כנסייתי קתולי, הקרוי "ועידת לטראנו הרביעית", התקבלה החלטה לחייב את הקתרים לשעבר לשאת על בגדיהם צלב צהוב, שיקל על האחרים להשגיח עליהם. באותה הזדמנות הוחלט לסמן בדרך דומה גם בני דתות אחרות וביניהם את היהודים. בעקבות החלטה זו הוטלה בהדרגה על יהודי אירופה חובה לשאת סימון המצביע על יהדותם.

הסימונים השונים, הכופר והאמנציפציה

במרבית ארצות אירופה הקתוליות חויבו היהודים לסמן את עצמם עם סימון טבעתי צהוב על בגדיהם. ב– 1222, באנגליה, ציווה עליהם הארכיבישוף של קנטרברי לתפור על החזה סימון צהוב בדמות לוחות הברית. בארצות מסוימות העיגול הפך לצורה אליפטית ובארצות הגרמניות נוספה גם החובה לחבוש כובע צהוב ומחודד, כובע שכונה "כובע היהודים".

חובת סימון היהודים התפשטה בהדרגה מזרחה והגיעה עד הארצות הבלטיות. בהדרגה התחילו השליטים וראשי הכנסייה לתת פטורים לרופאים מפורסמים ולאישים אחרים ובהמשך אף ניתנו פטורים קהילתיים תמורת תשלום כופר שמן, כמו שנעשה בפרוסיה בתחילת המאה ה-18.

המהפכה הצרפתית הגדולה הביאה לאמנציפציה של יהודי צרפת ולביטול המנהג בצרפת ובכל מקום אליו הגיעו הצבאות הצרפתיים. לאחר נפילת נפולאון הייתה תקופה קצרה שבה הושבו חלק מתקנות אלה, אך בהמשך בוטלו, במיוחד לאחר מהפכות אביב העמים בשנת 1848.

התקופה הנאצית

עם עליית המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (נאצית), בהנהגתו של אדולף היטלר, לשלטון בגרמניה, החל בכל אירופה ובמיוחד בגרמניה, גל אנטישמי של ריאקציה לאמנציפציה של היהודים. צמרות אינטלקטואליות וגופים פוליטיים רחבים שבו למתכונת של האשמת היהודים בכל צרות אומותיהם ובמיוחד במשבר הכלכלי העולמי, שפגע ברבים. המשטר הנאצי ניהל מסע של דה-לגיטימציה לשוויון הזכויות שניתן ליהודים ופעל מעשית לביטולו ולדיכויים, תוך כדי נישולם מזכויותיהם ומרכושם. הנאצים הסתמכו על "מדע" תורת הגזע, תורה שדרגה בני אדם לפי מוצאם הגנטי ועל פי המדרג הזה היהודים היו בתחתית הסולם והגרמנים האריים בפסגתו.

בנובמבר 1938 נערך בכל רחבי גרמניה ואוסטריה פוגרום ליל הבדולח, שבמהלכו נהרסו בתי הכנסת של היהודים ונפגעו מוסדות נוספים ואפילו בתי עלמין. הנאצים ניפצו את חלונות הראוה של החנויות בבעלות יהודית (מכאן השם "ליל הבדולח") והיכו ביהודים שנתפסו על ידם – כ-1400 עד 1500 יהודים נרצחו בדרך זו ורבים אחרים סבלו פגיעות חמורות. הפוגרום הונהג על ידי הנאצי רינהרד הידריך, שהעלה אחרי הפוגרום, לראשונה בתקופה המודרנית, את הרעיון לסמן את היהודים, כדי להקל בזיהויים. שנה מאוחר יותר, בנובמבר 1939, הממשל הגרמני בפולין הכבושה חייב את כל היהודים לענוד טלאי צהוב בצורת מגן דוד ומי שלא ציית היה עלול לשלם על כך בחייו. ביולי 1941 הורחב החיוב הזה על כל היהודים הנמצאים תחת שלטון גרמני.

לא רק תחת שלטון גרמני–נאצי אולצו היהודים לשאת את הטלאי הצהוב, גם בנות הברית של גרמניה הנאצית חייבו בכך את היהודים תחת שלטונם, לעתים חיוב מלא ולעתים חלקי. ברומניה, ב-3 בספטמבר 1941, החליטה מועצת השרים לחייב את ענידת הטלאי הצהוב על ידי היהודים. לחצים שהפעילו מנהיגי היהודים, באמצעות מנהיגים דתיים ופוליטיים נוצרים, הביאו לביטול חלקי של הגזירה, שהופעלה הלכה למעשה "רק" בטרנסניסטריה, בבסרביה ובבוקובינה. גם ברומניה היה מדובר במגן דוד צהוב על רקע שחור.

גם קבוצות נרדפות אחרות חויבו לשאת טלאים מזהים, למשל ההומוסקסואלים חויבו לשאת טלאי ורוד.

תבוסת הנאצים ובני בריתם גררה את ביטול חובת היהודים לשאת טלאי צהוב, אולם בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 חודש מנהג מגונה זה באפגניסטן, שם, תחת שלטון הטליבאן, חויבו בני הדת ההינדית לשאת כסימן מזהה טלאי צהוב.

הלל הרשושנים נולד בבוקובינה, באותו זמן חלק מהאיפריה האוסטרו-הונגרית ומאוחר יותר חלק מרומניה, בשנת 1897, בוויז'ניץ, מושב החסידות הנודעת.

שמו המקורי היה "הלל רוזנברג". הוא למד בישיבה, היה מורה לספרות ולדינים וניהל שני בתי ספר לעברית. בשנת 1922, בכנס של חובבי השפה העברית, הקים בבוקובינה את "גדוד מגיני השפה", שנאבק בקנאות למען השפה העברית והפצתה בקרב היהודים. ארגון מקביל הוקם בארץ ישראל רק שנה מאוחר יותר.

הלל רוזנברג הצטרף, כמורה לעברית, למשלחת של יהדות רומניה למכביה הראשונה, שנערכה בארץ ישראל בשנת 1933 ונשאר בארץ. הרשושנים (תרגום עברי של השם רוזנברג) עבד בארץ כמגיה בעיתון "הירדן" וב-1935 פרסם בו תשבץ ראשון. הלל היה מחסידי זאב ז'בוטינסקי ועבד בארץ כמגיה בשני העיתונים שהופיעו מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. הלל הרשושנים כתב בעיתונים שונים, “המשקיף", “חרות", “הבוקר" ו"הצופה" והצטרף כמגיה ל"ידיעות אחרונות" מיום הקמתו. בנוסף לעבודתו בעיתונים הוא הקים בתל אביב, ברחוב בלפור 29, בית ספר פרטי לעברית.

הרשושנים הוא מחדשן של מלים עבריות רבות או כלשונו, תחדישים. לשם פרסום תחדישיו הוא חיבר ופרסם בידיעות אחרונות יותר מ-5.000 תשבצים.

לא כל תחדישיו של הרשושנים התקבלו, אך רבים מהם הפכו לחלק אינטגרלי של השפה ודוברי העברית משתמשים בהם, לרוב מבלי לדעת מי המציאם. בין התחדישים של הרשושנים נמנות המילים: חדיר, הפיך, זמין, להטוטן, צנחן, מלחין, תקרובת, תמליל, מחירון ועוד.

הלל הרשושנים נפטר בגיל 95 ושני בניו, יוסי הרשושנים ושילה הרשושנים פעלו גם הם בתחום – יוסי פרסם במשך 40 שנה (עד מותו), בידיעות אחרונות, את חידת אותיות ומספרים ולאחר מות הלל הרשושנים המשיך בנו, שילה, לפרסם תשבצים במדור שלו בידיעות אחרונות.

נוהגים להכתיר את ארתור ויין, שהיה עיתונאי וכנר בריטי, יליד ליברפול, שהיגר לארצות הברית ועבד בה, כמחבר התשבץ הראשון. ויין כינה את התשבץ שלו, שפורסם בגיליון 21 בדצמבר 1913 של כתב העת New York World, בשם Word-Cross Puzzle, אולם טעות בהדפסה כמה ימים מאוחר יותר הפכה את השם ל-Cross-Word וזה השם שהתקבע בשפה האנגלית כשם לתשבץ, crossword.

המערערים על ראשוניותו של ויין מזכירים שכבר ב-1850 הופיעו בכתבי עת צרפתיים ריבועי קסם (תשבץ קטן שבו המאוזן זהה למאונך) ואף הצלבות בצורת משולש, מעוין וכוכב. תשבצים ראשונים אלה פורסמו במדור Jeux d`esprit, אך הטרנד הזה דעך זמן רב לפני הופעת התשבץ של ויין. גם בעיתונות האנגלית התפרסמו ריבועי קסם לפני הופעת התשבץ של ויין. האיטלקים טוענים לתשבץ שקדם לתשבץ של ויין, התשבץ האיטלקי, בשפתם cruciverba, פורסם על ידי ג'וספה אירולדי Giuseppe Airoldi בשנת 1890, ב-Secolo Illustrato della Domenica.

גם אם ויין לא ממש המציא את התשבץ, הוא שכלל אותו ועל כן הוא ראוי להיזכר בהיסטוריה של התשבץ. פרסום תשבצים בעיתון בו עבד ויין הפך להיות תופעה שכיחה ובהדרגה התופעה התפשטה גם לעיתונים אמריקאיים נוספים.

בשנת 1924 הופיע קובץ התשבצים הראשון בהוצאת סימון ושוסטר Simon & Schuster, Inc ובנובמבר, באותה שנה, התשבצים חצו את האוקיאנוס והתחילו להתפרסם בעיתונות האירופאית, באנגליה ב-Morning Post ובצרפת ב-Dimanche Illustre. שנתיים מאוחר יותר, ב-1926, נמכרו חוברות תשבצים בשפה האנגלית במספר גדול מ-10.000.000 ומאז התחום רק מתרחב, משתכלל וזוכה להצטרפותם של פותרים רבים המוצאים בתשבצים אתגר והנאה.

פרשת סטרוסברג הוא כינוייה של שערורייה הנוגעת לזיכיונות שנתנה ממשלת רומניה ליזם היהודי המומר,

בתל הנרי סטרוסברג Bethel Henry Strousberg, לבניית רשת מסילות ברזל, בראשית שלטונו של מלך רומניה, קרול הראשון, מכירת המניות ואיגרות החוב של החברה שהוקמה לשם כך, פשיטת הרגל של החברה ופעולות אחרות שנעשו בלחץ בעלי החוב וממשלותיהם.

הזיכיון
בסמוך לעלייתו לשלטון, החל קרול הראשון (נולד במשפחת אצולה פרוסית ונבחר על ידי הרומנים להיות המלך הראשון של רומניה) לפעול לשם פיתוח רשת מסילות הברזל של רומניה, רשת שהייתה בראשית פיתוחה. קרול פנה ליזם היהודי המומר סטרוסברג, שכונה בארצות הגרמניות בשם "מלך מסילות הברזל" וביקש ממנו לקחת על עצמו את עיקר המלאכה. סטרוסברג הגיש הצעה והיא התקבלה. בספטמבר 1868 הועבר בפרלמנט הרומני "חוק זיכיון מסילות הברזל הרומניות", שאישר את הענקת הזיכיון לסטרוסברג. על פי חוק זה הוענק לסטרוסברג זיכיון ל-90 שנים, כדי שיפתח מסילות ברזל שיחברו את היישובים: רומן – מרששטי – טקוצ'י – גאלאצי, גאלאצי – בראילה – בוזאו – פלוישטי – בוקרשט, בוקרשט – פיטשטי – סלטינה – קראיובה – טורנו סברין – ורצ'יורובה. חברות נוספות קיבלו זיכיון לקווים אחרים.

ההתחיבויות

לביצוע הפרויקט נדרשה השקעה של 247,000,000 לאי, כשהמשקיעים היו אמורים לתפעל את הקווים ולהנות מההכנסות במשך 90 שנים, שלאחריהן המסילות יעברו לרשות ממשלת רומניה.

לגיוס הממון הקים סטרוסברג חברה שהנפיקה איגרות חוב המבטיחות ריבית שנתית של 7,5%. בשלב ראשון הונפקו איגרת חוב בשווי המקביל לערכם של 300 קילומטרים של מסילות ברזל. הקונסורציום המנפיק היה ערב לאיגרות חוב אלה עד אשר יושלמו 300 הקילומטרים של מסילות ברזל ומשלב ההשלמה הערבות הייתה צריכה לעבור לכתפי ממשלת רומניה. סדרות נוספות של איגרות חוב היו אמורות להיות מונפקות רק לאחר התקדמות נוספת בבניית מסילות הברזל. מטעם רומניה מונה משגיח על הנפקת איגרות החוב. המשגיח היה גרמני בשם אמברון (Ambron) והיה מקורב לקרול הראשון מאז התבקש לכך על ידי אביו, בעקבות הפסדיו של קרול בבורסה לניירות ערך, לפני שנבחר להיות שליט רומניה.

ב-18 בדצמבר 1868, בברלין, התחילה המכירה של הסדרה הראשונה של איגרות חוב אלה והקונים, פקידים גרמנים בכירים, נשות חצר וכל הצמרת הברלינאית, עמדו בתור, כדי לקנות אותן, בגלל הריבית הגבוהה. האיגרות, שמכר הקונסורציום של סטרוסברג, התחזו להיות איגרות של ממשלת רומניה, בניגוד למה שהוסכם בחוזה שבין הקונסורציום ובין ממשלת רומניה.

ביטול הזיכיון
בניית מסילות הרכבת ברומניה נתקלה בקשיים שנבעו משימוש בחומרי גלם באיכות נמוכה, חוסר מקצוענות של העוסקים בכך וניהול כושל, לכן הקונסורציום לא עמד בלוח הזמנים שנקבע בזיכיון. עסקיו של סטרוסברג נפגעו קשה ממלחמת צרפת-פרוסיה (1870-1871) ובדצמבר 1870 הכריז שבגלל קשייו אינו רואה עצמו מסוגל לשלם את התלוש המתאים של איגרות החוב, שהיה צריך להיפדות ב-1 בינואר 1871 ושלח את מחזיקי איגרות החוב לתבוע את התשלום מממשלת רומניה. ממשלת רומניה, שלא קיבלה לידיה את מקטע מסילות הברזל, שרק לאחר קבלתו הייתה אמור לקבל על עצמה את האחריות לתשלום איגרות החוב, התנערה מכל אחריות.

ב-5 ביולי 1871 קיבל הפרלמנט הרומני החלטה המבטלת את הזיכיון שהוענק לקונסורציום של סטרוסברג, שבינתיים גדל והלך מספר עסקיו, שפשטו את הרגל בהשפעת המלחמה.

ב-4 באוקטובר, באותה שנה, בית דין בינלאומי של בוררים קבע שהצדק עם הרומנים ואישר את החלטת הפרלמנט הרומני. בעלי איגרות החוב והמניות, מרביתם בני החברה הגבוהה של גרמניה, הפעילו לחצים חזקים, לחצים בגללם התערב בנושא הקנצלר אוטו פון ביסמרק, שהפעיל את השפעתו על המלך הרומני, גרמני במוצאו ונסמך במידה רבה על קרובי משפחתו בחצר המלוכה הפרוסית.

פרשה זאת ופרשות כלכליות כושלות נוספות, בהן היו מעורבים יזמים ממוצא יהודי, גרמו לגל של אנטישמיות ברחבי גרמניה, גל שנמשך כ-10 שנים ופגע קשה ביהדות גרמניה. חלק מהכישלונות הכלכליים נבעו מהמשבר הכלכלי הכללי שפקד את אירופה, אך המאשימים את היהודים לא התחשבו בכך וגם לא בעובדה שהראשון שהתריע מפני הההתנהלות הפסולה של היזמים האלה היה בעצמו יהודי, ציר הפרלמנט אדוארד לסקר.

עסקת החליפין

אחרי המלחמה העות'מאנית – רוסית (1877-1878), שגם רומניה לקחה בה חלק, זכתה רומניה לעצמאות (לפני כן הייתה מדינה משלמת מס לאימפריה העות'מאנית), אך עצמאותה הותנתה על ידי מעצמות התקופה במתן זכויות אזרח שוות לבני המיעוטים שחיו ברומניה. הרומנים נענו לתנאי זה בצורה חלקית בלבד, הם העניקו זכויות שוות לכל בני המיעוטים הנוצרים, אך סירבו לתת זכויות אזרח ליהודים, פרט למיעוט קטן (פחות מאלף מתוך ציבור של מאות אלפים) שלקח חלק במלחמה, שנחשבת למלחמת העצמאות של רומניה.

גרמניה הייתה אחת המעצמות הלוחצות על רומניה, שתיתן אזרחות ליהודיה, בין היתר בגלל חשש מהגירת היהודים אל המערב. תושבי גרמניה בעלי השפעה היו הנפגעים העיקריים מפשיטת הרגל של חברת מסילות הברזל של סטרוסברג והם דחפו לכך, שממשלת רומניה תלאים את החברה שפשטה את הרגל ותפצה את בעלי המניות, אף על פי שרומניה לא הייתה חייבת בכך. לבסוף  הגיעו הגרמנים והרומנים לעסקה שעל פיה רומניה הלאימה את החברה פושטת הרגל ופיצתה את בעלי המניות, מרביתם גרמנים, וגרמניה מצדה הפסיקה ללחוץ על רומניה להעניק אזרחות ליהודיה. כתוצאה מעסקה זו יהודי רומניה היו היהודים האירופאיים האחרונים שזכו לקבל אזרחות ושוויון זכויות; זה קרה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה ולקראת מלחמת העולם השנייה שבה רומניה וביטלה את אזרחותם של רבים מיהודיה, אך זה כבר סיפור אחר.

נשאר רק לציין שמי שמשך בחוטים בעסקה הלא כשרה הזאת היה שר האוצר הפרוסי, יהודי (לא מומר) בשם גרשון בלייכרדר Gerson von Bleichröder.

פיתרון נתון של תשבץ משמש כנקודת התחלה בחידות שונות.

תשבץ מפוצל – בתשבץ מפוצל מחלקים את פיתרון התשבץ למתחמים המכילים כמות זהה של משבצות ובעלי צורה זהה ומגישים אותם במעורבב, כשעל הפותר מוטל לסדר את המתחמים בחזרה לפיתרון המקורי. כדי לסייע לפותר במלאכתו, מציגים לו את הגדרות התשבץ, אך רק את הגדרות המאוזן או רק את הגדרות המאונך וההגדרות גם ניתנות ללא המספור שלהן. תשבץ מפוצל מוגש בהוצאת ענבר בשעשועונים מהסוגים: מגוון, חגיגה, תשבצים בלבד וחגיגה כפולה.

אמרה חבויה – בסוג זה של חידה מציגים לפותרים הפוטנציאליים תשבץ פתור, אך במקום הנקודות השחורות המפרידות מוצגות אותיות המרכיבות אמרה מסוימת. הפותרים צריכים להבדיל את אותיות האמרה מיתר אותיות הפיתרון ולשחזר את האמרה ולשם כך ניתנות להם, כמו בתשבץ המפוצל, הגדרות התשבץ ללא מספור, כל ההגדרות או רק הגדרות המאוזן או רק הגדרות המאונך.  אמרה חבויה מוגשת בהוצאת ענבר בשעשועונים מהסוגים: מגוון, חגיגה, תשבצים בלבד וחגיגה כפולה.

תשבץ מוצפן או תשבץ קוד – בתשבץ מוצפן ניתן פיתרון של תשבץ, כשאותיות הפיתרון מוחלפות במספרים לפי צופן קבוע מראש. לפותר מגישים חלק מהצופן, למשל את שווה הערך של 5 אותיות ומצופה ממנו לשחזר את כל הפיתרון ולגלות את יתרת הצופן. לעתים מוסיפים חידה נוספת על בסיס אותו צופן, אמרה מוצפנת, סופר ויצירה שלו, שחקן סרטים ואחד הסרטים בהם שיחק וכדומה. לעתים משלבים בין תשבץ רגיל ובין חידת הצפנה על ידי כך שמצרפים לתשבץ קטע מוצפן על בסיס מספרי ההגדרות. לאחר שפותרים את התשבצים, יכולים לפענח את הקטע המוצפן בהתבסס על האותיות השוכנות במשבצות, שמספריהן ניתנו בהצפנה. לסוג זה של הצפנה משתמשים בדרך כלל בתשבצי ענק, שם יש מבחר גדול יותר של אותיות במשבצות ממוספרות. בהוצאת ענבר מוגשים תשבצים מוצפנים בשעשועונים מהסוגים: אניגמה, מגוון, חגיגה, תשבצים בלבד וחגיגה כפולה.

תשבץ שלד או תשבץ להרכבה – בתשבץ שלד מקבלים את מסגרת התשבץ ואת כל המילים שאמורות להיות משובצות בפיתרון התשבץ, כשהן ממוינות לפי אורכן ולפי האלפבית של התחלתן. הפותר צריך לשבץ את המילים במסגרת ולשחזר בכך את התשבץ הפתור. בהוצאת ענבר מגישה תשבצים כאלה בשעשועונים מהסוגים: קובץ שלדים, מגוון, חגיגה, תשבצים בלבד וחגיגה כפולה.

תשבצים זהים הם גיוון נוסף בעולם התשבצים, כשמשתמשים במספר תבניות זהות, שתיים, שלוש או ארבע שאמורות להתמלא בתוכן שונה. תשבצי תאומים מוצגות אחת לידי רעותה שתי מסגרות זהות ולידן או מתחתן מוצגות ההגדרות למילים שצריך לשבץ בתוך המסגרות, אך מבלי לציין לאיזה מסגרת מיועדת כל הגדרה והגדרה והפותר אמור לגלות זאת בכוחות עצמו. גם שלישית תשבצים ורביעית תשבצים פועלת לפי עיקרון זהה, אך ככל שמספר התשבצים הזהים גדול יותר, כך גם הקושי הניצב בפני הפותר הפוטנציאלי.

תשבצים זהים יכולים להיות תשבצים רגילים או איטלקים או אפילו תשבצים לבנים, אך זה פחות מקובל. מקובל להפריד בין ההגדרות השונות בקו מפריד, כפי שתוכלו לראות בדוגמה שתובא בהמשך.

בהוצאת ענבר אפשר למצוא תשבצים זהים בשעשועונים מהסוגים: "מגוון", "חגיגה", "חגיגה כפולה", "תשבצים בלבד" ו"טבולה רסה".

דין הדם (בלטינית: jus sanguinis), להבדיל מדין הקרקע, הוא הדרך הקדומה ביותר לקביעת אזרחותו של פרט ולהגדרת מדינת לאום. דין הדם מגדיר את ההשתיכות ללאום או הזכות לקבלת אזרחות על פי האתניות של הפרט ובייחוד מוצאו האתני ושפתו.

דין הקרקע (בלטינית: Jus soli), היא דרך לקבלת אזרחות או השתייכות למדינה על סמך מקום לידתו או המקום בו מתנהלים חייו של פרט.

דין הדם היה התפתחות טבעית של השתיכות הפרט למשפחה, חמולה ושבט. דין הקרקע נקבע לראשונה על ידי הרפורמטור האתונאי הקדום קליסתנס, מי שהחליף את הפלוטוקרטיה של תקופתו בדמוקרטיה הראשונה (דמוקרטיה שלא כללה את הנשים, הילדים והעבדים). קליסתנס ייסד שיטת ממשל בה חולקו התושבים לפי אזור מגוריהם לקבוצות שלטוניות מקומיות, שלטון לפי הטריטוריה ולא לפי קרבת הדם ובכך יצר לראשונה את דין הקרקע. המשפט הרומי היה מבוסס על דין הדם עד המאה השלישית, כאשר ניתנה אזרחות לכל האנשים החופשיים ברחבי האימפריה הרומית ובכך נעשה מעבר לדין הקרקע (פרט לעבדים, נשים וילדים). בימי הביניים נסוג דין הקרקע ושב דין הדם, אך עם היווצרות המדינות המודרניות ובמיוחד לאחר המהפכה הצרפתית, שנשאה את הדגלים של "חופש, שוויון ואחווה", ומלחמת השחרור של ארצות הברית ובהמשך מלחמת האזרחים שלה, זכה דין הקרקע לפופולריות מחודשת ובמדינות רבות התקבל במקום דין הדם, אך לרוב לצידו.

דין הקרקע יונק את סמכותו המוסרית מההומניזם בעוד שדין הדם מבוסס על הפילוסופיה הדטרמיניסטית. הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה, מחסידי זכות הדם, המחיש את דעתו בספר "רוח החוקים" (1748) בזו הלשון: "דין הקרקע הוא עיוות שנובע מהאמונה שסיח שבא לעולם בין פרות הוא עגל." השקפה זו מבדילה בין אנשים ממוצאיים שונים כמו בין מיני בעלי חיים שונים.

התשתית המוסרית של דין הקרקע נוסחה על ידי פטריק הנרי, בנג'מין פרנקלין וג'ורג' וושינגטון, שהצהירו בפילדלפיה, ב-1775: "דין הקרקע הוא הכבוד הניתן לכל גבר שחי, עובד ומשלם את מיסיו במושבות שלנו, להתקבל כאזרח בעל זכויות מלאות, שתהיה לו הזכות להביע את דעתו ולהישתתף בכל ההחלטות הנוגעות לו, בלי הבדל במוצאו, אמונתו או עושרו." גם הצהרה זו הבדילה בין גברים משלמי מיסים ובין עניים, נשים, ילדים, עבדים ואינדיאנים, שלא נכללו בין הזכאים לאותן זכויות.

בתקופה המודרנית טהרת דין הדם שימש אידאולוגיות קיצוניות, גזעניות, דוגמת גרמניה הנאצית ובנות בריתה האירופאיות, אולם גם מדינות דוגמת ארצות הברית עשו שימוש בדין הדם כשקבעו מכסות הגירה אליהן לפי הרכב אוכלוסייה מסוים. לעומת הדוגלים בדין הדם, מדינות דוגמת צרפת הרפובליקנית עשו שימוש בלבדי בדין הקרקע והתעלמו לחלוטין מקיומם של ציבורים אתניים. כאמור, בתקופה המודרנית, במרבית המדינות מקובל השימוש בשתי הדרכים, עם דגשים תואמים לצרכים המיוחדים של המדינות השונות.

מדינות רבות, בהן האזרחות נקבעת בעיקר לפי דין הקרקע, חוקקו חוקים המעודדים מהגרים, שיצאו מהן, לשוב אל המולדת הישנה, הם או צאצאיהם, על בסיס דין הדם.

כפי שציינתי במאמר תשבצים – מושגי יסוד, מקובל לכנות בשם תשבץ, חידות מילים או מספרים בהן התשובות המבוקשות משתלבות בהצלבה, במאוזן ובמאונך, בתוך תבנית משורטטת של משבצות ריקות, לפי רמזים הניתנים לצד התבנית או בתוכה. למרות האמור לעיל יש תשבצים החורגים מהמסגרת של הצלבה בין מאונך למאוזן, אך עדיין יחשבו לתשבצים, כי ההצלבה מתקיימת בדרכים אחרות או משום שיש הצלבה נוספת להצלבה הקלאסית של מאוזן עם מאונך.

בתשבץ חילזון ההצלבה היא בין מילה או חלק ממנה ובין המילה שלפניה או אחריה. כך הדבר גם בתשבץ של מילים מתפתחות ויש תשבצים נוספים הפועלים על פי עיקרון זה.

בתשבץ ממספר למספר המילים נכתבות כמו בתפזורת, במאוזן או במאונך, באלכסון ימינה או באלכסון שמאלה או בכל אחת מהדרכים האלה במהופך. בתשבץ מסוג זה כל אות תהיה חלק ממילה אחת לפחות, אך היא יכולה להיות גם חלק משתי מילים או שלוש או ארבע.

תשבצים בעלי מבנה לא מלבני נכללים לעתים בין התשבצים החריגים, כי המבנה המיוחד שלהם, כמו במקרים של פסיפס, כורת מילים, תשבץ נחשי ועוד, מכתיב הצלבה שונה מההצלבה הקלאסית של מאוזן ומאונך.

בהוצאת ענבר מתפרסמים תשבצים חריגים בשעשועונים מהסוגים "מגוון", "תשבצים בלבד", "טבולה רסה", "חגיגה" ו"חגיגה כפולה".